אני יודע שקוראים רבים לא יאהבו את הפוסט הזה, אבל מקבלי החלטות ומנהלי סיכונים צריכים להתייחס למציאות כפי שהיא גם כשהיא לא נעימה.
עבור מקבלי החלטות זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק על מנת לנסות לצור מציאות טובה יותר.
עבור מנהלי סיכונים כמוני זה תנאי הכרחי על מנת להציב את הסיכונים כפי שהם לאחרים לצורך התמודדות איתם.
ניהול סיכונים הוא דינאמי.
מאז שכתבתי את הפוסט לא ננצח בעזה רק הורע מצבה של ישראל במלחמה בעזה.
עכשיו ברור לגמרי שהפסדנו את המלחמה בעזה. הדבר היחיד שנותר לנו זה החזרת מקסימום של חטופים במינימום של זמן.
לפני שננתח לעומק את הגורמים להפסד אציין שהוא נגרם בגלל שתי החלטות איסטרטגיות שגויות של בנימין נתניהו.
אני מתייחס בפוסט זה רק לתקופה מה-7 באוקטובר ועד היום.
שתי ההחלטות הן החלטות של היום שאחרי:
1. היום שאחרי ה-7 באוקטובר, כלומר: ה-8 באוקטבר 2023.
אולי אפילו ב-7 באוקטובר עצמו.
2. היום שאחרי סיום המלחמה בעזה.
ההחלטות שהביאו להפסד המלחמה בעזה
החלטה של היום שאחרי ה-7 באוקטובר: מטרת המלחמה העיקרית היא הישרדות של נתניהו בתפקיד ראש הממשלה.
עוד ב-7 באוקטובר קיבל נתניהו החלטה שההישרדות האישית שלו קודמת לכל.
זהי הוכחה ברורה לכך שמי שיש נגדו חקירות פליליות וקל וחומר מי שיש נגדו כתבי אישום פליליים, כמו מר נתניהו, לא יכול לכהן כראש ממשלה.
הוא יתקשה להפריד בין העניינים האישיים שלו לבין ההתנהלות הנדרשת לטובת מדינת ישראל ואזרחיה.
בנוסף לרצון של נתניהו להימנע בכל מחיר מהרשעה בתיקים הפליליים שלו, נוצרה מטרה של בריחה מאחריותו לאסון השבעה באוקטובר.
תוצאת ההחלטה הייתה ממשלה לא מתפקדת בשבועות הראשונים של המלחמה.
הייתה להחלטה הזו תוצאה הרת אסון נוספת.
נתניהו נכנע לשותפים הקואליציוניים באופן עקבי.
יש ביניהם כאלה הרחוקים מלהיות טפשים הם הבינו שנתניהו ייכנע לדרישותיהם על מנת לשמור על כסאו.
לעניין זה, בן גביר וסמוטריץ חשובים הרבה יותר מאשר מנהיגי המפלגות החרדיות.
מדובר בשני קיצונים, שבעולם רואים אותם כמעין מקבילה יהודית לדעש.
שניהם מחזיקים בתפקידים שבלשון של המעטה, אינם מתאימים להחזיק בהם.
שניהם משתמשים בתפקיד בעיקר על מנת לקדם את האג'נדה שלהם.
שניהם מונו לתפקידם על ידי מר נתניהו.
כיצד היה פועל ראש ממשלה סביר?
1. לוקח מיד אחריות על האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל שהתרחש כשהוא בראש המערכת.
2. מודיע שהוא יפסיק לכהן כראש ממשלה בתאריך, שהוא מציין, בסדר גודל של שלושה חודשים מתחילת המלחמה.
3. מתמקד בעשייה לטובת הצלת מדינת ישראל.
4. מקים ממשלת אחדות לאומית.
עם "יש עתיד". עם "ישראל ביתנו". בלי בן גביר וסמוטריץ.
הערה: יש מקום בממשלה כזו למתונים מ"הציונות הדתית".
5. מתייצב מול משפחות הנפגעים ומבקש את סליחתן.
6. משנה מהותית את התקציב על פי סדרי עדיפות חדשים שנוצרו.
לטובת הנפגעים בעוטף עזה ובצפון.
לטובת משפחות לא עשירות שנפגעו כלכלית מהמלחמה.
לטובת עסקים קטנים שקורסים.
7. נותן דוגמה אישית.
בלי הוצאות אישיות ראוותניות (שיפוץ לשכה בכנסת, שיפוץ בריכה במעונו הפרטי, אבטחת יתר יקרה לבנו המתגורר במיאמי וכיו"ב).
בלי מינויים פוליטיים חדשים.
פחות נאומים יותר עשייה.
אגב, גם ברמה של ניהול הסיכונים האישיים של נתניהו, הדבר החשוב יותר עבורו, הוא קיבל החלטה שגויה. על כך בפוסט אחר בעתיד.
החלטה של היום שאחרי מלחמת עזה: לא לחשוב על אסטרטגיה ותוכנית ליום שאחרי המלחמה.
אחזור על מה שכולם אמרו ונתניהו סירב לבצע.
השלב שבו פעילות צה"ל התרחבה לדרום הרצועה היה השלב בו היה צריך לחשוב על היום שאחרי.
אפשר היה להתחיל לחשוב גם קודם.
האמריקאים דרשו זאת.
הם חשבו שנתניהו מסרב לדרישה באופן עקבי משום שהוא רוצה להאריך את המלחמה לעד למטרות של הישרדות אישית.
מפקדי צה"ל ביקשו זאת על מנת לדעת כיצד להיערך. צה"ל הוא זה שמבצע פעולות צבאיות על מנת להשיג הישגים מדיניים. את התכלית המדינית צריכה להציב ממשלה.
צה"ל פועל ברצועה ללא תכלית מדינית. הישגים צבאיים נמחקים בגלל חוסר תכלית מדינית.
הרבה אנשים נבונים במדינת ישראל הסבירו שאי אפשר בלי זה וייגרם נזק גדול למדינת ישראל.
גם ידידי ישראל במדינות אחרות אמרו זאת. גם המתונים במדינות השכנות אמרו את זה.
היה צריך להחליט מי ינסה לנהל את הרצועה במקום חמאס ולהתחיל לנסות לממש את זה באופן מידי.
בהיעדר גורם כזה, מדינת ישראל הפכה לאחראית לכל האסונות ההומניטריים בעזה.
ישראל הפכה לאחראית על כל מקרה נקודתי של פגיעה באזרחים מקומיים ובזרים כשהיה לה חלק בזה (גם אם לא במתכוון) וגם כשלא היה לה חלק.
עכשיו מאוחר מדי. נגרם כבר נזק אדיר.
ממדי האסון ההומינטרי בעזה והשלכות
יש אסון הומניטרי נוראי ברצועת עזה ואנחנו נתפסים בעולם כאשמים בו.
בכתבה במוסף "הארץ" בסוף השבוע האחרון של חודש מרץ, תיארה אותו נטע אחיטוב.
בין השאר היא ראיינה מומחית עולמית לאסונות הומניטריים. המומחית אמרה שמדובר על אסון גדול מהאסון בסומליה.
בסומליה רוב האנשים רעבים והיא נשלטת על ידי כנופיות.
גם בעזה יש הרבה אנשים רעבים.
מדובר ביותר מ-30 אלף הרוגים. ביניהם אלפי ילדים (אם איני טועה נתקלתי בכתבה אחרת במספר של כ- 13,000 ילדים).
נתקלתי גם במספר של כ-17,000ילדים שנותרו ללא מבוגר במשפחתם שדואג להם.
מדובר על יותר ממיליון אנשים שהם פליטים ללא בית.
ההשלכות
1. התמיכה שהייתה בעולם בישראל אחרי פשעי חמאס הנוראים בתחילת המלחמה נעלמת.
הפכנו למצורעים. זה לא רק החלטות נגד ישראל באו"ם או במוסדות בינלאומיים אחרים.
זה גם הקטנת סיוע לישראל, כולל איום של אמברגו נשק מצד ארה"ב.
איבדנו ידידים בעולם. חלקם כבר לא יתמכו בנו בעתיד.
איבדנו חלק מיהדות העולם בגל ההתנהלות של נתניהו.
טרם איבדנו מנהיגים וחלק מהאנשים מהדור של ביידן ומדור הבייבי בום.
את דור ה-Z ואת צעירי דור ה-Y איבדנו.
עלולות להיות לכך השלכות שליליות במיוחד לטווח ארוך.
2. אין דרך למוטט את שלטון החמאס
אי אפשר להשאיר את עזה ללא שלטון. אין חלל ריק. למרות המכות הצבאיות שחטף, החמאס עדיין שולט בעזה.
אם לא תהיה חלופה אחרת שהעזתים יקבלו החמאס ישאר בוודאות.
האמריקאים ומדינות ערב המתונות הציעו חלופה לשלטון חמאס באמצעות הרשות הפלשתינית עם מנהיגות חדשה.
נתניהו דחה אותה.
המציאות היא שרוב צה"ל כבר יצא מעזה. נתניהו יכול להמשיך לשקר על "ניצחון מוחלט".
כרגע המלחמה העיקרית המתנהלת היא של נתניהו וכמה שרים נגד הרמטכ"ל ונגד צה"ל.
מקווה שלא תיפתח חזית נוספת עם אירן.
3. ההישגים המבצעיים של צה"ל וזרועות הביטחון לא תורגמו להישג מדיני.
בהיעדר מתווה מדיני כלשהו, מתמוססים הישגי צה"ל וזרועות הביטחון.
4. תשכחו מפעולות מסיביות בריכוזי אוכלוסייה בעזה.
ארה"ב ומדינות אחרות בעולם לא יתנו לישראל לבצע פעולה כזו.
אפשר להפסיק לפטפט על רפיח. במישור המדיני זה בלתי אפשרי.
לא תהיה פעולה ברפיח.
5. יותר אנשים שילמו ומשלמים בחייהם ובפציעות בהשוואה למצב של תוכנית ליום שאחרי.
6. אין אפשרות לפיתרון בגבול לבנון.
פיתרון מצריך תמיכה של ארה"ב.
לא תהיה כזו בהיעדר התחלת מימוש של תוכנית סבירה ליום שאחרי שבה ישראל מפנה את עזה.
בלעדיה אין קבלת חימוש שנדרש.
בלעדיה אי אפשר לעשות בביירות שום דבר שפוגע באזרחים.
חטופים תחילה
אם רוצים חטופים חיים, חייבים לטפל בנושא הזה מידית. לרובם אין זמן להתפתלויות פוליטיות ואישיות ולחזון משיחי מטורף.
ההשלכות של חטופים שהופקרו בפעם השנייה על ידי ממשלת ישראל הן השלכות קשות ומתמשכות על מדינת ישראל.
לא רק על משפחות החטופים ועל החטופים.
יש רק דרך אחת לעשות את זה: בלי קבינטים. בלי אנשים שחטופים חיים אינם בראש מעייניהם.
אני בוודאי מתכוון למר נתניהו ולבן גביר וסמוטריץ.
יתכן שיש שרים נוספים, שלא ממש חשוב להם להחזיר חטופים חיים.
אני סומך בעניין החטופים רק על אדם אחד בממשלה: השר גדי איזנקוט.
נדמה לי שגם משפחות החטופים סומכות עליו יותר מאשר על אחרים.
יש לזה כמה סיבות:
1. בסיבוב הקודם היה השר איזנקוט בדעת מיעוט בקבינט כאשר חמאס רצה לשנות את ההסכם ולהחזיר חטופים אחרים מאלה שהוא התחייב להם בסבב נוסף.
בחוכמה שבדיעבד אין צל של ספק שאיזנקוט צדק ואלה שהתנגדו לדעתו טעו.
2. איזנקוט הוא אדם ערכי ואמין הרגיש לחיי אדם.
3. שותפות גורל.
עצוב לי שיש גם סיבה שלישית שהייתי מעדיף שלא תהיה.
איזנקוט שיכל את בנו שנפל במלחמה וגם הבן של אחותו נפל.
מה צריך לעשות באופן מידי?
נתניהו שאחראי לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל וגם להתנהלות המביכה והלא סבירה של ממשלת ישראל במהלך חצי שנה של מלחמה, צריך לקבל החלטה אחת מועילה ולבצע אותה.
בנושא השבויים בעזה יקבל גדי איזנקוט את מלוא הסמכויות ויעבוד ביחד עם הדרג המקצועי ללא מעורבות של אף אחד אחר בקבינט ובממשלה, אלא אם כן איזנקוט ביוזמתו יבחר לערב אותם בתהליך.
אם במשך השבוע הקרוב לא יתן מר נתניהו לגדי איזנקוט לנהל את הנושא עם מלוא הסמכויות, הוא יהיה לא רק האשם בהפסד המלחמה בעזה.
הוא יהיה האשם גם במותו של כל חטוף שהיום עדיין בחיים.
הפסד המלחמה בעזה הוא לא סוף פסוק
כנראה שזה אינו הסיבוב האחרון בעזה.
את מה שקלקלה הממשלה הנוכחית אולי תוכל לתקן ממשלה חדשה עם תפיסה חדשה המחוייבת לאזרחי מדינת ישראל.
נתניהו, בן גביר וסמוטריץ אינם יכולים להיות בין חבריה.
