הפגיעה הקשה בחיזבאללה: סיכוני אופוריה

 

לאחר המכות הקשות שחטף ארגון הטרור חיזבאללה יש אצל חלק מהאנשים בישראל אופוריה. 

אין ספק, שמבחינה צבאית מדובר בהצלחות מרשימות במיוחד. נדרשו הרבה יצירתיות, יכולות מודיעיניות מרשימות, יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן ויכולות מבצעיות מעולות על מנת לבצע את זה. 

אין ספק, שחיסולו של נאסראללה ושל צמרת חיזבאללה והפגיעות הקשות והמדויקות באמצעי הלחימה שלהם משיבים את יכולת ההרתעה של ישראל, שאבדה במהלך כמעט שנה מאז ה-7 באוקטובר.

למי אזרחי ישראל צריכים להודות

אנחנו צריכים להודות לרמטכ"ל הרצי הלוי לראש השב"כ רונן בר לראש המוסד דדי ברנע. 

להזכירכם, נתניהו ועושי דברו בממשלה (בעיקר מירי רגב ודוד אמסלם) והשופרות של נתניהו השתלחו שוב ושוב ברמטכ"ל ובראש השב"כ בזמן מלחמה. 

מטרת ההשתלחות הייתה שיסירו מבנימין נתניהו את האחריות שלו לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ויקחו אותה על עצמם. 

צריך להודות למפקדים ולדרגי השטח במודיעין בכלל וב-8200 בפרט. שוב מדובר באנשים ששרים ומקורבים מרבים להשתלח בהם. 

צריך להודות לטייסים, ששר התקשורת קרעי אמר שאפשר בלעדיהם . גם אחרים השתלחו בהם וקראו להם בוגדים.

גם לצוותי חיל האוויר האחרים שהם המעטפת של הטייסים. 

לאנשי שב"כ, מוסד וצבא נוספים.

בדרג הפוליטי אין ספק ששר הביטחון יואב גלנט, שגם אותו מרבים מקורבי נתניהו להאשים, שותף להצלחה הזו. 

חלקו של נתניהו בהצלחה

אולי צריכים להודת גם לנתניהו שעומד בראש המערכת ואישר את הביצוע. 

אני כבר מבין כיצד מקבל מר נתניהו החלטות. 

הוא בוחן את זה מנקודת מבט של האינטרסים האישיים שלו והמשך שרידות ממשלתו.

במקרה הזה ברור שה-Base שלו אוהב החלטה כזו. ברור שגם בן-גביר וסמוטריץ אוהבים את ההחלטה הזו. גם שרה נתניהו.

אם זה מצליח, כפי שאכן קרה, נתניהו ינכס לעצמו את ההצלחה. 

אם זה היה נכשל, האחראים הם הרצי הלוי, רונן בר, מפקד 8200 החדש, מפקד חיל אוויר, הטייסים ואחרים. נתניהו "לא ידע".

מה קרה כשהיו הצלחות צבאיות בעזה?

באופן עקבי הצלחות שעלו במאמץ גדול של הדרג הצבאי וגם בהרוגים ובפצועים, בוזבזו בגלל היעדר אסטרטגיה מדינית.

השאלה שצריך לשאול שוב, כפי שרבים וביניהם גם אני הקטן, שאלו בהקשר של המלחמה בעזה: הצלחות טקטיות יש אבל מה האסטרטגיה? מה התוכנית המדינית? מה תוכנית היציאה לסיום המלחמה? 

סיכוני האופוריה

אופוריה היא מתכון לאיבוד הקשר עם המציאות. המציאות יותר מורכבת ותמיד יש סיכונים.

את הסיכונים והסיכויים אנתח ניתוח ראשוני שטחי באמצעות טכניקה הנקראת Scenario Analysis. 

בשלב זה אתאר שני תסריטי קיצון Worst Case ו-Best Case. 

תסריט ה-Best Case: סיום המלחמה

עוד שבוע או שבועיים שחיזבאללה מנסה לפגוע באזרחים ישראלים בצפון ובמרכז. 

הניסיונות לא מצליחים. בינתיים צה"ל משמיד אמצעי לחימה ותשתיות של הארגון. 

הממשל האמריקאי לוחץ להסכם לסיום המלחמה. באופן לא פומבי מאיים שאם זה לא יקרה הוא לא יספק נשק לישראל. 

בנימין נתניהו עוד כמה שרים מבינים שנכון לקבל את דרישות האמריקאים ולסיים את המלחמה אחרי הצלחה. 

יש הסכם בעזה הכולל את החזרת כל החטופים בפעימה אחת ונסיגה של צה"ל מהרצועה. 

יש הסכם בצפון שבו נסוגים כוחות חיזבאללה מצפון לליטני אבל בשונה מההחלטה המקורית של האו"ם יש גם אמצעי אכיפה סבירים למימוש ההחלטה. 

תסריט ה-Worst Case: מלחמה אזורית

נתניהו

בנימין נתניהו נישא על גלי האופוריה וממשיך במסע ההישרדות האישית שלו. ההישרדות הזו שגרמה להתמשכות הלחימה בעזה שלא לצורך, אחרי שהדרג הצבאי כבר המליץ לסיים את המלחמה גורמת לו להמשיך להילחם גם בלבנון.

הרעיון הכללי של האסטרטגיה הזו: לא מדיחים ראש ממשלה בזמן מלחמה (את הספקות שלי ביחס להנחה הזו, אפרט בפוסט אחר), בן-גביר וסמוטריץ ממשיכים לנהל את מדינת ישראל ולא מפרקים את הממשלה. 

רמז לכך שלשם מועדות פניו של מר נתניהו קיבלנו בנאומו באו"ם. 

נתניהו יודע שכשרוצים להשיג משהו לא מדברים עליו בפומבי. בכל זאת הוא בחר לחבל באפשרות להסכם עם ערב הסעודית. 

את הטענה שהזכרת הסכם שלום עם הסעודים בנאום פומבי באו"ם, ובמיוחד בעיתוי הנוכחי, פוגעת בסעודים, שמעתי מד"ר מיכל יערי.  

האמת היא שעם כל ההערכה לד"ר מיכל יערי, אפשר להבין את זה גם בלעדיה. הסעודים הצביעו ברגלים, כשנטשו את מליאת האו"ם כשנתניהו הזכיר הסכם איתם.

האיראנים

האיראנים הולכים לכיוון של החרפת המלחמה באמצעות כל הזרועות שיש להם. אולי אפילו נכנסים בעצמם למלחמה, באופן מוגבל. 

ההסלמה מביאה למלחמה אזורית.

כמה הערות לא שוליות

הצלחה צבאית, מרשימה ככל שתהיה, אינה תחליף להתנהלות סבירה של ממשלה. 

1. התבשרנו על הורדת דירוג אשראי כפולה של ישראל עם תחזית שלילית לעתיד. הורדת דירוג אשראי כפולה היא אירוע נדיר. 

נתניהו וסמוטריץ מנהלים את כלכלת מדינת ישראל באופן מחפיר או שאינם מנהלים אותה כלל. כולנו נשלם את המחיר. 

2. שר הירידה יריב לוין ממשיך בהפיכה המשטרית כאילו שאין מלחמה. 

מספר היורדים ממדינת ישראל גדל משמעותית בשנת 2023. חלקם הגדול בגלל ההפיכה המשטרית. 

צומת T מסוכן

 

דעתי בנושא החזרת החטופים לא השתנתה מאז שכתבתי בכמה פוסטים שהחזרתם היא הדבר החשוב ביותר בהקשר של המלחמה בעזה. 

מה שכן השתנה זו המציאות. 

יש הרבה פחות חטופים חיים והזמן אוזל להם. אולי עכשיו זו ההזדמנות האחרונה להחזיר את חלקם בחיים.

האמריקאים אומרים שזו כנראה ההזדמנות האחרונה וגם המתווכות האחרות מתחילות להתיאש. 

גם המציאות הביטחונית השתנתה לרעה: 

1. הצפון בוער.

2. קיים חשש אמיתי למלחמה אזורית שהשחקנים העיקריים בה מצד קואליציית הרשע הם איראן וחיזבאללה. 

צומת T

כפי שאומרים לא מעט אנשים שמבינים בביטחון, אנחנו נמצאים בצומת T שיש בה רק שתי חלופות:

1. להגיע להסכם ולהחזיר את החטופים במחיר של סיום המלחמה בעזה ויציאה ממנה.

בתסריט זה צפויה רגיעה יחסית בצפון שאולי תאפשר מציאת פתרון לחזית הבעייתית והמסוכנת ביותר: המלחמה עם חיזבאללה ואולי גם עם איראן באפן ישיר. 

2. הסתברות גבוהה למלחמה אזורית    

גם אם ננצח, ההשלכות של מלחמה כזו יהיו קשות לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל. 

נקודת הפתיחה שלנו לא טובה כשהחטופים עדיין בעזה, צה"ל פועל בעזה, המילואימניקים שחוקים והבחירות בארה"ב מתקרבות. 

הבחירה ההגיונית והמוסרית

להגיע להסכם לשחרור החטופים ולצאת מעזה. 

היציאה צריכה להיות הדרגתית במקביל לשחרור. 
כשיוחזרו אחרוני החטופים צה"ל יצא לגמרי מעזה. 

צריך להביא בחשבון שהצד השני הוא חמאס וסינואר. לא בטוח, שגם אם יושג הסכם הם לא יפרו אותו במהלך תהליך המימוש שלו. 

הבחירה של בנימין נתניהו

בנימין נתניהו הוא האשם העיקרי בכך שלא הושג הסכם ולא החוזרו חטופים. 

הוא עושה כל מה שהוא יכול על מנת למנוע הסכם להחזרת החטופים. 

אדם שרוצה בהחזרת החטופים לא מציב תנאים חדשים להסכם.

אדם שרוצה הסכם לא רץ לתקשורת לדבר על המשא והמתן ולא סתם לדבר, אלא להגיד שיהיו דברים שהוא לא יסכים להם במסגרת המו"מ.

מי שרוצה בהסכם יכול אולי להציב תנאים ומגבלות, אבל הוא עושה את זה בתוך המו"מ ולא בתקשורת. 

ברור לגמרי שמה שמעניין את נתניהו זה קודם כל האינטרסים האישיים שלו. אחרי זה המשך קיומה של המשלה ורק אחרי זה טובת החטופים, המפונים וטובת אזרחי ישראל. 

אל תאמינו לאמירות הריקות שלו שהוא עושה כל על מנת להחזיר את החטופים. 

במציאות זה יותר קרוב לאמירה שהוא עושה הכל כדי לא להחזיר את החטופים משום שבן-גביר וסמוטריץ יפרקו את הממשלה, אם יהיה הסכם. 

אזרחי ישראל הפכו לבני ערובה של שני שרים משיחיים קיצוניים שאינם מחוברים למציאות. 

לא מפתיע שבניתוח דומה למה שהצגתי כאן, אבל עם הרבה יותר ידע והבנה ממה שיש לי, אמר ברדיו אלוף במילואים עמוס ידלין, שבנימין נתניהו איבד את הקשר עם המציאות. 

ההסטה של נתניהו

מר נתניהו הוא מומחה גדול להסתה ולהסטה. בהקשר זה מדובר בהסטה. 

הסטה נעשית באמצעות מיקוד הדיון בשאלה הלא נכונה ויצירת ויכוח. 

יש בינינו כאלה שעדיין זוכרים דוגמה קודמת מלפני כמה שנים. 

נתניהו העלה טענה שהמופתי אמין אל חוסייני הגה את הנאציזם. הויכוחים היו על הטענה הכוזבת הזו ויותר חשוב חסרת משמעויות מעשיות במקום להתמקד בשאלה המעשית האמיתית: האם נתניהו מתפקד באופן סביר כראש ממשלה? 

ההסטה הנוכחית

נתניהו מציג את שאלת החזרת החטופים כשאלה של החזרת החטופים לעומת הישארות בציר פילדלפי. המצדדים בעמדתו מדברים על כך שחזרה לציר פילדלפי תגבה יותר חיים של חיילי צה"ל מאשר מספר החטופים החיים.

לגבי מי שחושב שהמחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה היא ערך יסוד על פיו פעלו ממשלות ישראל עד ממשלת נתניהו הנוכחית אין דילמה: חיי החטופים חשובים יותר.

עכשיו אראה את הדמגוגיה המסוכנת בטענה שמעלים תומכי נתניהו:

1. כבר ציינתי שההקשר הוא הרבה יותר רחב. צריך להתייחס לבעיה המרכזית שהיא החיזבאללה בצפון. 

הכוח שלו וכמות ואיכות הנשק ההתקפי שלו גדולים בהרבה מאלה שהיו לחמאס ב-7 באוקטובר. אחרי שצה"ל ניצח את היחידות הצבאיות של החמאס, נשארה מלחמת גרילה לא מאורגנת. לחמאס יש הרבה פחות יכולות צבאיות ממה שהיו לו ב-7 באוקטובר.

בנוסף הטווח והדיוק של האמצעים שבידי החיזבאללה גדולים יותר, הם יכולים לפגוע גם בתושבי מרכז הארץ ולא רק בצפון. 

2. הצבת מספר הרוגים של צה"ל אם וכאשר יהיה צורך לחזור לפידלפי במועד לא ידוע היא טענה חסרת בסיס.

אף אחד לא יודע להגיד: האם זה יקרה? מתי זה יקרה ומה יהיה מספר הנפגעים, אם בכלל יהיו כאלה. 

כשצה"ל ושירותי הביטחון האחרים אומרים באופן חד שהם מוכנים לצאת משם בשביל  להחזיר את החטופים, צריך לתת משקל גבוה לאמירה שלהם ומשקל נמוך לאמירות של פוליטיקאים אינטרסנטיים, שלא באמת מבינים בנושאים ביטחוניים.

מספר החטופים וההסתברות למותם אם לא תהיה עסקה עכשיו הוא מספר ידוע.

הזווית שלי כמומחה לניהול סיכונים

בכל פרויקט של ניתוח סיכונים בארגון שהייתי מעורב בו הארגון החריג סיכונים מסוימים קשים במיוחד ודרש לא לכמת אותם, אלא להימנע בכל מחיר מהתרחשות אירוע סיכון כזה. 

בעיני רבים, וגם בעיניי, לא להחזיר תוך זמן קצר את החטופים בעזה זה סיכון מסוג זה. 

אי-החזרתם פוגעת בערכים שהם חלק מהמהות של מדינת ישראל ומחויבותה לאזרחיה. 

סיכונים שמכמתים והטיפול בהם

בפוסט תהליך ניהול סיכונים תיארתי את התליך הכימות ואת קביעת סדרי העדיפויות לטיפול בסיכונים. אף פעם אי אפשר לטפל בכל הסיכונים ובוודאי לא בכל הסיכונים במקביל. 

בתיאור פשוט, שאינו נכנס לעומק, מנסים לתת עדיפויות גבוהות יותר לטיפול בסיכונים החמורים ביותר.

הטיפול בסיכונים אחרים נדחה. 

נכון להיום, אין ספק שהסיכון הביטחוני החמור ביותר הוא החיזבאללה ואיראן. 

החמאס ורצועת עזה הם סיכון הררבה פחות חמור. 

אין ברירה אלא להתמקד בסיכון מצפון. 

זה לא אומר שלא לנסות לפתור אותו ללא מלחמה.

הבחירה של נתניהו בציר פילדפי במקום החטופים והמשבר בצפון

נראה כי נתניהו בוחר בהישארות בציר פילדלפי במקום בהחזרת החטופים ובהימנעות ממלחמה אזורית. 

אם, חס וחלילה, זה יקרה והתוצאות יהיו קשות לאזרחי ישראל, נתניהו צריך לשלם את המחיר באופן מידי ולהפסיק לכהן כראש ממשלה. 

יש גבול למה שאזרחי מדינת ישראל יכולים לספוג מראש ממשלה לא מחובר למציאות, הדואג לאינטרסים האישיים שלו ולא לטובת  מדינת ישראל ואזרחיה.