החטופים והשבויים תחילה

יום לפני סדר פסח העצוב ביותר שאני זוכר אני כותב עוד פוסט בהקשר של החטופים והשבויים בעזה.

פוסט זה הוא בהמשך לפוסט הסיכוי היחיד של חטופים בעזה לחזור חיים הוא Game Changer. 

בפוסט זה אסביר מה צריך לדעתי לעשות על בסיס הידע והניסיון שלי בניהול סיכונים ועל מה שלמדתי לפני הרבה שנים בקורס גישור. 

השלב השלישי בתהליך ניהול סיכונים

התרשים לעיל מתאר חלק מתהליך ניהול סיכונים. 

בשלב הראשון מנסים לזהות את הסיכונים. בשלב השני מנסים לנתח את המשמעות שלהם ולדרג אותם. 

מודל פשטני מבוסס על מכפלה של רמת הסיכון בהסתברות להתרחשות אירוע סיכון.

בשלב השלישי מנסים לקבל החלטות ביחס לשאלה האם ומתי להתמודד עם כל סיכון? 

לרוב אין מספיק משאבים על מנת להתמודד עם כל הסיכונים ולכן צריך לקבוע סדרי עדיפויות, כלומר: לבחור באיזה סיכונים מנסים לטפל ועם איזה סיכונים דוחים את ההתמודדות או מוותרים על התמודדות איתם.

לכאורה, צריך להתחיל לטפל בסיכונים שמדורגים הכי גבוה. 

זה גם מה שעושים בדרך כלל אבל יש חריגים. 

חריג ראשון: סיכונים שהתרחשותם היא אסון

אלה הם סיכונים שלטיפול בהם נותנים עדיפות הכי גבוהה. 

רמת החומרה היא כל כך גבוהה שגם אם ההסתברות להתרחשותם נמוכה הארגון יעשה הכל על מנת למנוע התרחשות אירוע סיכון מסוג זה. 

דוגמה: חברה שעשיתי בה, ביחד עם אחרים, ניהול סיכונים במערכות המחשוב חשבה שמערכות מחשוב המעורבות בתהליך הייצור של המוצר העיקרי שהיא מוכרת הן מערכות ברמת חומרה כל כך גבוהה שבסיכונים מהותיים בהן צריך לטפל מיד. 

החזרת חטופים ושבויים חיים מעזה

אי החזרתם בהקדם האפשרי היא סיכון ברמת חומרה גבוהה במיוחד. כל יום שעובר מסכן את חייהם של אלה מביניהם שעדיין בחיים. 

המשמעות של הפרת ההסכם בין המדינה לבין אזרחיה חורגת מהטרגדיה האישית שלהם ושל משפחותיהם. 

במיוחד בהקשר של החטופים אותם ממשלת ישראל הפקירה פעמיים: בפעם הראשונה כשלא מנעה את הטבח ואת החטיפה ובפעם השנייה שלא עשתה ולא עושה את כל מה שניתן כדי להחזירם חיים. 

כשלא מחזירים אותם כל אזרח ישראלי יודע, שאם חס וחלילה יחטף, בארץ או בחו"ל, הוא לא יכול לסמוך על ממשלתו שתעשה את מה שניתן לעשות על מנת לשחרר אותן. 

זו יכולה להיות חטיפה על ידי כוח רדואן של חיזבאללה, שמפחידה את תושבי הצפון.

זו גם יכולה להיות חטיפה בחו"ל.

חטיפה היא רק אחת מהדוגמאות. 

הממשלה הזו מפקירה ותפקיר אותו גם בהקשרים אחרים, למשל: פיצוי כספי על נזקי מלחמה. זה כולל מפונים ומשרתים במילואים שנפגעו כלכלית או נאלצו לותר על לימודים ו/או עבודה.

יש רק הבדל אחד בין התיאוריה שהצגתי ביחס לרמת סיכון גבוהה מאוד המחייבת לא להיצמד למודל המתחשב בהסתברות נמוכה של אירוע כזה. 

במקרה הזה גם ההסתברות גבוהה מאוד. אם ממשלת האימים של מדינת ישראל, בראשות נתניהו, בן-גביר וסמוטריץ לא תשנה מדיניות בעזה באופן מידי כמעט כל החטופים ישלמו בחייהם.

את מה שצריך לעשות באופן מידי כתבתי כבר בפוסטים קודמים. למשל: הסיכוי היחיד של חטופים בעזה לחזור חיים הוא Game Changer.

חריג שני: סיכונים שאין דרך סבירה לטפל בהם

גם כשרמת הסיכון היא גבוהה במיוחד לא תמיד ניתן לנסות לטפל בסיכון. 

יש מקרים בהם אין היתכנות לטיפול בסיכון.

זה יכול להיות בגלל מגבלות טכנולוגיות, למשל סיכון למערכות מחשוב שטיפול בו מחייב שימוש בטכנולוגיה שעדיין אינה זמינה או עדיין אינה בשלה. 

במקרה כזה חייבים לחכות להתקדמות טכנולוגית לפני הניסיון להתמודד עם הסיכון. 

יתכן ששאפשר להתמודד עם ההשלכות שלו באופן חלקי ברמה הטקטית.

סיכון כזה הוא הסיכון שמהווה חמאס בעזה על אזרחי מדינת ישראל. 

נכון לעכשיו אין היתכנות לפטפטת, שמוביל בנימין נתניהו ומצטרפים אליו אחרים, להשמדת החמאס בעזה.  

כבר הפסדנו את המלחמה הזו. לא במישור הצבאי אלא בגלל חוסר התפקוד של ממשלת ישראל. 

אין היתכנות מדינית לפעולה ברפיח. 

שמעתי את אלוף במילואים ישראל זיו אומר שפעולה כזו עלולה לסכן את הסכם השלום עם מצרים.

כבר היום, בגלל שנתניהו מנע הגדרה ומימוש של תוכנית להיום שאחרי המלחמה, מדינת ישראל נתפסת בעולם כאשמה במשבר ההומינטרי החמור במיוחד בעזה.

מדובר על מעל ל-30 אלף הרוגים. למעלה ממיליון פליטים. הרבה ילדים שאיבדו את הוריהם. הרבה אנשים רעבים.

בכתבה במוסף הארץ, ראיינה נטע אחיטוב מומחית בינלאומית למשברים הומניטריים.

המומחית אמרה שהמשבר ההומניטרי שראתה בעזה חמור מהמשבר ההומניטרי בסומליה.  סומליה היא מדינה שעד היום נשלטת על ידי כנופיות הנלחמות זו בזו.

ארה"ב, שאנחנו תלויים בה, לא תיתן לנו להחריף את המשבר הזה.

צריך לשחרר את כל החטופים שעדיין חיים גם במחיר של סיום המלחמה בעזה.

בינינו, אני לא משוכנע שזה מחיר משמעותי. יש למדינת ישראל סכנות גדולות יותר. 

סיום המלחמה אינו מונע תגובה לפעולות חמאס נגד ישראל, כולל פשיטות נקודתיות על הרצועה. 

עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", חושב שבזמן כלשהו בעתיד החמאס יעשה טעויות שיצדיקו את חידוש המלחמה.

מה לומדים בקורס גישור? 

בקורס גישור לומדים שהתבצרות כל צד בעמדה שלו בלי לנסות להבין את עמדת הצד השני ובלי רעיונות יצירתיים לפיתרון המשבר גורמת נזקים לשני הצדדים. 

דוגמה שעלתה בקורס: סכסוך בין עיריית ירושליים לבין בעלי עסקים במרכז העיר בגלל הקמת תשתית לקו האדום של הרכבת הקלה. 

כתוצאה מהעבודות נמנעה חנייה באזורים רבים במרכז העיר. 

הסוחרים נפגעו כלכלית. סוחרים ולקחות חנו במקומות אסורים לחנייה בלית ברירה. 

העירייה ראתה בהם מפירי חוק והטילה עליהם קנסות.

הסוחרים ראו בעירייה גורם הפוגע בפרנסתם.

בתהליך גישור עלו רעיונות יצירתיים, למשל: חניה חינמית לבעלי עסקים לתקופת העבודות בחניות הגדול בבניין עיריית ירושלים שבו היו מקומות פנויים.

להבין את ראשי החמאס

 גם אני הייתי מעדיף לנהל מו"מ מול ראשת ממשלת פינלנד במקום מול ראשי ארגון טרור. 

לצערי, השכנים שלנו בעזה אינם סקנדינביים. 

ראשי החמאס הם טרוריסטים אכזריים אבל אינם טפשים. 

ההצעה של החזרת החטופים והפסקה זמנית במלחמה בלתי אפשרית מבחינתם.

המשמעות היא שהם מאבדים את קלף המיקוח הכי חשוב שלהם ואחר כך ימשיכו לנסות לחסל אותם וימשיכו לפגוע במעט הגדודים שעדיין נותרו להם. 

המשא ומתן בנושא החזרת החטופים תקוע וללא שינוי בעמדת מדינת ישראל ישאר תקוע, כלומר: כמעט כל החטופים ישלמו בחייהם.

צריך לא לפסול את סיום את המלחמה בעזה בתמורה להחזרת החטופים. 

נתניהו, ובוודאי בן גביר וסמוטריץ, לא מסוגלים לקבל החלטה כזו. 

בנושא המו"מ עם החטופים צריך לתת עכשיו יד חופשית לגדי אייזנקוט ולצוות המקצועי בלי התערבות אנשים שיש להם ניגודי אינטרסים.

בעיתון "הארץ" מתאריך 22.4.24 מציג הפרשן הצבאי עמוס הראל עמדה דומה לעמדתי. 

לא תיאמתי איתו עמדות וקראתי את מה שכתב אחרי שכבר כתבתי פוסטים המתארים את עמדתי. 

מחיר ההרפתקה המתוכננת להמשך הלחימה בעזה

המחירים שמדינת ישראל משלמת ותשלם גבוהים מדי. 

צריך להחזיר הכי מהר שאפשר את החטופים החיים ואחרי זה להתחיל לטפל בנושאים דחופים וחשובים אחרים.

בין הנושאים האלה:

1. שיקום עוטף עזה

2. טיפול בבעיות החמורות לאזרחים בישובי הצפון והמפונים מהם.

שמעתי את גיורא זלץ ראש המועצה האזורית גליל עליון מתאר את מצוקת התושבים שפונו ואלה שלא פונו. חלק גדול מהם קורסים כלכלית ומדינת ישראל אינה מטפלת בהם כראוי. 

זלץ אמר גם ששיעור תמותת קשישים שפונו מבתיהם היא פי 6 מהתמותה בשנים קודמות. 

מאמר שקראתי היום בוואלה בנושא קריסה כלכלית של תושבי הצפון שלא פונו: "קמנו בבוקר והמדינה סגרה לנו את מקום העבודה"; גם ישובי הצפון שאינם מפונים על סף קריסה.

3. טיפול במצוקת נפגעים עקיפים ומפונים מעוטף עזה

4. הורדת העומס מחיילי המילואים וטיפול בבעיות הכלכליות והלימודיות שלהם הנובעות מהשירות במילואים.

5. טיפול במצוקה כלכלית, למשל בענפי החקלאות, הבנייה והתיירות.

6. הקטנת המחיר של החרם על ישראל ההולך וגדל. למשל: החרם על האוניבסיטאות בישראל. 

כנראה לא היה מנוס מטיפול בשתי בעיות אקוטיות נוספות: 

1. החלפת ממשלת האסון הלאומי החמור בתולדות מדינת ישראל ובעיקר האיש האחראי על זה יותר מכל אחד אחר: בנימין נתניהו.

2. טיפול בבעיה החמורה שמהווה חיזבאללה למדינת ישראל. 

לדעתי, לא ניתן לטפל בבעיה השנייה לפני שמחליפים את ראש הממשלה בראש ממשלה, שאינו נותן עדיפות לענייניו האישיים על פני האתגרים של מדינת ישראל ותושביה, בימים קשים אלה.