האם נתמודד עם הסיכונים למדינת ישראל? - פוסט אופטימי

 

היום (6.5.24) יום השואה והגבורה. בשואה נרצחו באושוויץ כל בני משפחתה הקרובה של אימי ז"ל. מעולם לא פגשתי אותם משום שנולדתי אחרי הירצחם. הפוסט מוקדש לזיכרם. 

ממשלת ישראל מהווה סיכון גדול לאזרחי ישראל ולקיומה של המדינה. 

היא אינה מטפלת כראוי במשברים ואינה מטפלת כראוי בנפגעי ה-7 באוקטובר מכל הסוגים.

אזרחי ישראל ראויים לממשלה ראויה.

מסוכנים במיוחד בנימין נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ.  

את נתניהו מעניינת בעיקר הישרדותו האישית בתפקיד ראש ממשלה ובריחה מאחריותו לאסון ה-7 באוקטובר. בן-גביר וסמוטריץ שולטים בו באמצעות איומים לפירוק הממשלה.

בן-גביר וסמוטריץ חולקים אג'נדה מטורפת. 

שלא יהיו ספיקות לאף קורא. אם חזון הטרנספר של ערביי יהודה ושומרון ועזה והתנחלות יהודית בעזה יגיע לכדי ניסיון למימוש, זה סופה של מדינת ישראל. 

לא מאמין שהעולם יאפשר לשני אלה לבצע את זממם ולכן איני כותב מימוש אלא ניסיון למימוש. 

החטופים בעזה

כבר כתבו רבים, וגם אני הקטן ביניהם, שהחזרה מידית של החטופים והשבויים היא המטרה החשובה והדחופה ביותר.

האג'נדה המטורפת של בן-גביר וסמוטריץ מתנגשת עם החזרת חטופים חיים. 

לא במקרה שמעתי את סמוטריץ מדבר על פעולה ממושכת בעזה שרק אחריה נחזיר את החטופים.

לא במקרה נעדרה המילה "חיים" בסמיכות למילה "חטופים" בדבריו. 

המסקנה המצערת היא שכל עוד מר נתניהו מעורב בניסיונות להחזרת חטופים ושבויים מעזה אין היתכנות לעיסקה להשבת החטופים והשבויים. 

שמעתי כמה מומחים בעלי נסיון רב בעבר שאומרים שלמעשה אין משא ומתן בגלל מר נתניהו. 

לדבריהם אם לראשי המשלחת אין סמכות ובכל דבר הם צריכים להתיעץ עם מר נתניהו בטלפון, אז כל המעורבים במו"מ (ארה"ב, מצרים, קטאר וגם חמאס) מבינים שאין מו"מ. 

לדעתי אין ספק, שהאלוף (במיל) ניצן וראשי המוסד והשב"כ הם אנשים ראויים ומנוסים, שהיו מסוגלים לנהל מו"מ אפקטיבי. 

הם לא יכולים לעשות את זה בלי סמכויות. לכן כתבתי בעבר שהשר היחיד שמסוגל לעבוד עם הדרג המקצועי ולנהל מו"מ אפקטיבי שיחזיר חטופים חיים הוא גדי איזנקוט. 

האם יש יום שאחרי?

הנושא של החטופים הוא דחוף יותר וחשוב יותר, אבל אינו מנותק מנושאים אחרים במלחמה בעזה (שנכון לתקופה האחרונה, כבר אינה באמת מלחמה). 

ברוב המקרים כשנמנעים מקבלת החלטה זו בעצם קבלת החלטה. 

ההימנעות של בנימין נתניהו מקבלת החלטה ביחס ליום שאחרי ביזבזה את כל ההישגים שהשיג צה"ל במלחמה בעזה. 

הפעילות הצבאית היא אמצעי להשגת מטרה מדינית שקובע הדרג המדיני. 

ההתעקשות של נתניהו לא להתייחס ליום שאחרי, חרף אחידות דעים של כמעט כל מי שמבין בנושאים כאלה בארץ ובחו"ל, כולל הממשל האמריקאי וכולל הדרג הביטחוני בארץ, היא אמירה שעל פי נתניהו אין יום שאחרי. 

כך הופכת מלחמה מוצדקת בעזה שהחלה בעקבות הפשעים הקשים שביצע ארגון הטרור חמאס בהדרגה למלחמה, שהמטרה שלה היא הישארות נתניהו בתפקיד ראש ממשלה והימנעות מהטלת האחריות עליו על מעשיו ומחדליו. 

אולי יהיה אפשר לקרוא לה בעתיד "מלחמת שלום נתניהו".

החלטה קשה או החלטה בקלי קלות?

לא ממש הבנתי את הפרשנים בתקשורת שאומרים שמר נתניהו עומד בפני החלטה קשה. 

מצד אחד חיי החטופים מול מצד שני המשך כהונתו בתפקיד ראש הממשלה אם יחזיר את החטופים בניגוד לדעתם של בן-גביר וסמוטריץ.

לכל ראש ממשלה שקדם לנתניהו, מימין או משמאל, זו הייתה כנראה החלטה קלה מאוד. 

הם היו בוחרים בחיי האזרחים ולא בעוד כמה חודשים בכהונה בתפקיד ראש ממשלה. 

אופטימיות לעתיד

לא במקרה הופיע הקדימון של יום השואה בתחילת הפוסט.

בני הדור שעבר את הזועות שביצעו הנאצים הוכיחו ומכיחים הרבה חוסן נפשי ופיזי.

רובם הצליחו לשקם את עצמם לאחר שחוו את זוועות הנאצים ולצור עולם חדש.

יש לנו מה ללמוד מהם.

נתניהו, בן-גביר וסומטריץ הם חסרי אחריות וזורעי חורבן. גם רוב חבריהם לממשלה, אבל אי אפשר להשוות אתם להיטלר ולהנהגה הנאצית. 

הנאצים היו גרועים בהרבה. 

אז אם יש לא מעט אנשים בדור קודם ששרדו את הנאצים התאוששו והקימו דברים לתפארת, אז גם הדור שלנו ישרוד את נתניהו בן-גביר סמוטריץ וחבר מרעיהם.

זה אמור להיות קל יותר מאשר היה לדור השואה. 

אני פוגש אנשים חזקים ומעוררי השראה במעגל הנפגעים הראשון. הם דוגמה ומופת ומשקמים את עצמם מזוועות ה-7 באוקטובר עם הפנים לעתיד טוב ככל שניתן.   

אני נתקל גם בהרבה אנשים טובים שמתנדבים ותורמים גם באזרחות וגם בצבא ובכוחות הביטחון. 

מקווה שאנחנו העתיד. אחרת אין עתיד למדינת ישראל.