השאלה בכותרת היא שאלה מהותית שיש לה השלכות מעשיות על אופן ההיערכות למשבר (Preparedness), אופן הטיפול במשבר (Response Phase) ועל שלב ה-Adaptation שאחריו.
לכאורה, ברור שמדינות הן אלו שצריכות לטפל במשברים קשים העלולים לפגוע באזרחיהן. בדרך כלל, למדינות יש יותר משאבים ויותר יכולות לפעול מאשר לאזרחים בודדים או לארגונים וולונטריים.
בפוסט קודם התמקדתי במה שנדרש ממנהיגי מדינות בזמן משבר. שלושה דברים מהותיים נדרשים מהם: שקיפות, אחריות וסטנדרט אתי גבוה.
הניאו ליברליזם דוגל בהפחתת מעורבות ואחריות הממשלה. ממאמר שפורסם ב"זמן הזה", מסתבר כי התפיסה הזו דוגלת גם בצמצום אחריות ממשלות במקרה של אסונות כמו אסונות טבע חמורים ופיגועי טרור.
לא מדובר רק בהיבט הכלכלי. מדובר גם בשלב הטיפול במשבר.
המאמר "הבטחת החוסן והאסון העתיד לבוא", שנכתב על ידי פרופ' ז'וזה ברונר וד"ר גליה פלוטקין עמרמי, דן במושג החוסן ובשימוש בו במדינת ישראל בהקשר של מתקפות טרור ואיומי טרור.
אמנה חברתית חדשה
החוקרים מתארים אמנה חברתית חדשה שנוצרה בהשפעת הניאו ליברליזם.
המדינה מצמצמת את מעורבותה בשלבים של הטיפול באירועי אסון ובשלב הלקחים שאחריו אבל הצמצום הזה מחייב אותה להשקיע יותר בהיערכות שלפני אירוע אסון.
המושג חוסן (באנגלית: resilience) מתאר יכולות נרכשות טובות יותר של אזרחים להתמודד בכוחות עצמם עם משבר.
המאמר מתמקד בתוכניות ואסטרטגיות החוסן במדינת ישראל בהקשר לסכסוך עם מדינות שכנות וארגוני טרור.
דגש מיוחד הוא על תוכניות החוסן הפסיכולוגי של ילדים. לדברי כותבי המאמר, אין מדינה אחרת בעולם שמשקיעה כל כך הרבה בתוכניות חוסן בבתי ספר.
כמובן שתנאי הכרחי ליצירת חוסן לילדים הוא חוסן של מבוגרים בסביבתם, לפיכך התהליך מתחיל בתוכניות חוסן למורים ולמרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה